<h1>שם י"ג</h1>
<h2>דף טז.</h2>
כתיב [ויקרא כ"ג] וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לה' זו היא הפרשה של המועד הזה. והנה צוה הכתוב שנעשה יום טוב ומקרא קודש ביום הזה ולא פירש למה ועל מה, ובשאר כל המועדים מפרש טעם המועד כל אחד ואחד במועדו, כמו שאמר בחג המצות [שמות כ"ג] את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות למועד חודש האביב כי בו יצאת ממצרים, והאריך בטעמו בכמה מקומות וצוה להגידו לבנים לדורות כדכתיב [שם י"ג] והגדת לבנך וגו', ובחג השבועות אמר [שם ל"ד] וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים, ואמר [שם כ"ג] וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, ועוד אמר [דברים ט"ז] שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ועשית חג שבועות לה' אלהיך וגו', הנה צוה שנביא עומר בכורי קציר שעורים ויתיר החדש במדינה, ונספור ממנו חמשים ונביא מנחה חדשה שתי הלחם בכורי קציר חטים ויתיר החדש במקדש, ונעשה חג לה' כי חקות קציר ישמר לנו, והקב"ה חפץ לכבדו מראשית כל בכורי כל כאשר מפורש בתורה, ובחג הסוכות אמר [שמות כ"ג] וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה, לפרש שהם על חקות קציר ואסיף ששמר לנו הקב"ה, אבל בכאן לא פירש כלום ואמר סתם שנעשה ביום זה שבתון וזכרון תרועה, ואמר עוד [במדבר כ"ט] יום תרועה יהיה לכם, ולא באר הענין כלל.
ובתחלה יש עלינו לפרש מה שאומר בחודש השביעי, כי יכול השואל להקשות לנו היאך זה חדש השביעי והלא כל ישראל קורין אותו ראש השנה, ומפי עוללים ויונקים ראש השנה שמו, וכן קורין אותו רבותינו בתלמוד ואומרים בכל מקום ראש השנה ויום הכיפורים, והכתוב עצמו מורה שזה החודש הוא ראשון וראש לשנה, שנאמר בחג הסוכות בצאת השנה כלומר בחדש שיצאה השנה והשניה מתחלת, וכן אמר [שמות ל"ד] תקופת השנה שמקפת וחוזרת כמו [ש"א א'] לתקופות הימים, ואם הוא ראש השנה החודש שלו ראשון לשנה על כל פנים, שזה קשר של קיימה הוא שהחדש הראשון הוא ראש השנה, שהשנה מחוברת היא מחדשים, ואל יתפתה אדם להפריש ביניהם ולומר שזה לחדשים וזה לשנה, כי הראשון לשנה על כל פנים הוא ראשון לחדשי השנה למי שיודע הדבר בלי שבוש.
ותשובת שאלה זו כי מה שאמר בתורה בניסן [שמות י"ב] החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה אין פירושו שיהיה ניסן ראש, אלא שיהא נקרא ראשון לנו כלומר ראשון לגאולתינו, שנמנה החדשים לגאולתינו שיצאנו ממצרים, כי מנהג התורה שימנו החדשים והימים למצות, שהרי ימי השבוע אין להם שם בישראל, ובשאר האומות כל אחד שמו עליו, כגון הנוצרים שקורין אותם על שם שבעת כוכבי לכת כצנ"ש חל"ם שהם ראשי הימים, [עי' בפי' רבנו עה"ת בפסוק זכור את יום השבת, ובפירש"י ברכות נ"ט ע"ב], ואומרים וכו', אבל בישראל אין להם שם אלא שקורין אותם לשם מצות שבת ואומרים אחד בשבת שני בשבת וכו' כדי שנזכור השבת בכל יום, וזהו פשוטו של מקרא שאמר [שמות כ'] זכור את יום השבת שנזכור אותו תמיד בכל הימים, וכך אמרו רז"ל במכילתא ר' יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת, כלומר כל הימים תהא מונה אליו וממנו, ועל כן לא קראו להם לא שם עצם ולא שם תאר כלל אלא לשם שבת הם נקראים, וכן החדשים לא היה להם שם בתורה ולא בישראל אבל היו ישראל אומרים כמו שהתורה אומרת [שמות מ' י"ז] בחודש הראשון, וכן [במדבר י'] ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן, [שם כ"ט] ובחודש השביעי באחד לחודש וכן כולם, ופירושו בחודש הראשון לגאולתינו ממצרים ובחדש השביעי ליציאת מצרים, וזהו פירוש ראשון הוא לכם שאינו ראשון בשנה אבל הוא ראשון לנו שנקרא אותו ראשון לגאולה שלנו.
ואלו השמות שאנו קורין אותן ניסן אייר סיון, שמות פרסיים הם ולא תמצא אותם לא בתורה ולא בנביאים אלא בכתבי הקדש הנעשים בבבל, ולא בימי מלכות בבל עצמה שאינם בספר דניאל, אלא לאחר שכבשו הפרסיים המלכות הוזכרו כן בספר עזרא [עזרא ו' ט"ו, נחמיה א' א'] ובדברי זכריה [א' ז', ז' א'] נביאי בבל, ובמגלת אסתר [ג' ז'] מזכיר אותם בחודש הראשון הוא חודש ניסן כלומר בחודש הראשון לישראל שהוא נקרא ניסן למלכות פרס, וכן [שם ח' ט'] בחודש השלישי הוא חודש סיון, והענין הזה הזכירוהו רבותינו ז"ל אמרו בבראשית רבה [פמ"ח ט'] וכן בירושלמי [ר"ה ט' פ"א ה"ב] שמות החדשים עלו עמהם מבבל כלומר שמתחילה לא היו להם שמות בישראל עד שיצאנו מבבל והעלינו השמות משם, והסבה בזה לפי שמתחילה נצטוינו למנותם בזכרון גאולת מצרים, וכשיצאנו מבבל ונצטוינו [ירמיה ט"ז] לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון וגו', חזרנו לקרות חדשינו לגאולת צפון, ולא שנשנה השמות הראשונים ונשכח גאולת מצרים אלא שנצרף שם שמות בבל להודיע ולזכור ששם עמדנו ומשם הוציאנו ה', וכל זה נתחדש ביציאתנו ממצרים, אבל קודם לכן החדשים הנזכרים בתורה כגון במבול [בראשית ח'] בראשון באחד לחדש ובחדש השנה והשביעי והעשירי הנמנים שם, אינן אלא למנין השנים והראשון הוא תשרי שהוא ראש השנה לזרע וקציר וממנו כולם, שכבר הסכימו הכל לדעת ר' אליעזר וקבעו בתפילות זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמו שאמרו בגמרא [ר"ה כ"ז ע"א] כמאן מצלינן וכו', ובתורה מפורש וחג האסיף בצאת השנה ואמר תקופת השנה כמו שהזכרתי, וכן היה הענין עד שיצאנו ממצרים ואז נצטוינו לעשות שני מנינים אחד לחדשים ויהיה פי' ראשון ושני ושלישי לגאולה, ואחד למנין השנים ויהיה ראש השנה מתשרי.
וכן אמרו במכילתא החדש הזה לכם לא מנה בו אדם הראשון, כלומר אדם הראשון שהוא ראש ליצירה לא מנה בו שהוא היודע ועד כי תשרי הוא הראשון שבו נברא, אבל אתם תעשו אותו ראשון לכם לגאולתכם, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי [מ"א ח'] אמר בירחא דעתיקיא קרן ליה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה, כלומר שהראשונים היו קורין לו קדמאה לבריאתו של עולם ועכשיו הוא ירחא שביעאה ליציאת מצרים, ומה שאמר הכתוב [שם] בירח זיו בירח בול בירח האיתנים שמות תואר הן שהכתוב מזכירם בהן, וכן חכמים דורשים אותן [ר"ה י"א ע"א] בירח שנולדו בו איתני עולם וזיותני עולם, ולא היו נקראין כן בפי העם אלא ראשון ושני וכו'.
הרי פרשנו בחודש השביעי, עכשיו נפרש יהיה לכם שבתון. מהו שבתון שיהיה יום שביתה ומנוחה, ואמרו רבותינו ז"ל [שבת כ"ד ע"ב] שבתון עשה הוא כלומר שתשבתו בו, והנה העושה מלאכה בו ביום טוב עובר בלאו ועשה והשובת בו מקיים עשה, ואמרו בגמרא שבתון עשה הוא והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ואע"פ שאין כתוב שבתון בחג המצות ולא בחג השבועות, רצו חכמים לומר שהוקשו כל המועדים זה לזה או מהיקישא דסמוכין או מדכתיב [ויקרא כ"ג] אלה מועדי ה' כדאמרו בשבועות [י' ע"א] לעני כפרת שעירי רגלים.
ומצינו במכילתא ושמרתם את היום הזה [שמות י"ב] למה נאמר, והלא כבר נאמר [שם] כל מלאכה לא יעשה בהם, אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהם משום שבות מנין ת"ל ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהם משום שבות, יכול אף חולו של מועד יהא אסור משום שבות והדין נותן וכו' ת"ל ביום הראשון שבתון, והנה הם דורשים שבתון לשבות בו אפילו מדברים שאינן אבות מלאכה ולא תולדותיהן, והיה נראה שזה אסמכתא בעלמא דדברים שאינן משום מלאכה ודאי דרבנן הוא.
ועוד שנו שם במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם אפילו על ידי אחרים, וכתבו רש"י בפירושי החומש אבל לא פירשו, וזה אי אפשר להיות כפשוטו, שאם האחרים האלו ישראל הם עצמם מוזהרין שלא יעשו שום מלאכה, ואין אני מוזהר במלאכתי שלא תעשה על ידי ישראל חברי, אלא שאם מסייע אותו או מטעהו באיסור מוזהר עליו משום ולפני עור וגו', לא משום המלאכה שלו אלא בין במלאכתו בין במלאכת העושה עצמו ואפילו במלאכה דגוי, וכן בכל המצות שבכל התורה כולה וב"ד מצווין עליו להפרישו, ואם אחרים הללו גוים אין אנו מוזהרין מן התורה על מלאכה שהגוי עושה אותה לא ביום טוב ולא בשבת, אלא שיש בה שבות מדבריהם עם האמירה שלנו כמו שאומרין בגמרא [שבת ק"נ ע"א] אמירה לגוי שבות, אלא אסמכתא היא, וכן שנו שם במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה גוי מלאכתך וכו', וכולן אסמכתות בעלמא כמו שרגילין תמיד לדרוש קראי לאסמכתא בתורת כהנים ובספרי.
וכן נמי נוכל לומר במה שאמרו דברים שהם משום שבות מנין וכו' שהוא אסמכתא, ובא לאסור טלטול וכיוצא בו ושיטה על פני המים בדברים שאין בהם מלאכה, כמו ששנינו [ביצה ל"ו ע"ב] ואלו משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים וכו', אבל אינו נראה לי כן מפני כי שבות בלשון חכמים נאמר לעולם על איסורין של דבריהם והיאך יתכן לומר דברים שהן אסורין משום שבות של דבריהם מנין מן הכתוב, אבל אם באה הבריתא הזו לסמוך אותם על דבר תורה היה ראוי לומר דברים שאינן מלאכה מנין.
אבל הענין כך הוא, שנצטוינו מן התורה במלת שבתון להיות לנו מנוחה ביום טוב שלא נטרח אפילו בדברים שאינן מלאכה, ואם לא אמר אלא כל מלאכת עבודה לא תעשו היה מותר מן התורה כל טורח ועמל שאין בו מלאכה ממש מן האבות ותולדותיהן, ויכול הוא לטרוח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתכות, ולמלא החביות יין ולפנות הכלים ועורות השורים והכבשים והקורות וגם אבנים מבית לבית, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים יביאו בי"ט, ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשולחני יושב על שולחנו והזהובים לפניו ומחליף, וכן הפועלים יהיו יכולים להשכים למלאכתם ויהיו משכירין עצמם כחול לדברים הללו וכיוצא בהם, והותרו ימים טובים ואפילו השבת עצמה שבכל אלו אין בהם לא אב מלאכה ולא תולדה, וכי זהו כבוד שצוה הכתוב ביום טוב וענג שצוה בשבת שלא יוציא גרוגרת אחת מביתו לרשות הרבים, אבל יגלגל זבל שבחצרו כל היום מלמעלה למטה וימלא ממנו קופות ומשפלות לרפת בקר, ויסיע אבנים גדולות אבנים יקרות אבני גזית ויעצב בהם, אם כן אין השבתות מנוחה ואין ימים טובים שבתון אלא מדברי סופרים.
אבל העיקר כך הוא, שהוזהרנו במלאכות בשבת בלאו וכרת ובחיוב סקילה, וכל העושה מלאכה אחת אפילו קטנה שבקטנות שהיא אב או תולדה ענוש כרת ונסקל, והטרחים והעמל כשאין בהם אב מלאכה ולא תולדה הוזהרנו בהם בעשה דשבתון, וביו"ט נמי המלאכות בלאו והטרח בעשה הזה שהוא שבתון, כלומר יום מנוחה ובטול שנעמד בטלים ולא נעשה דבר, וממנו אמר הנביא [ישעיה נ"ח] וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך וגו', ובאו חכמים והוסיפו בשבתון שלא יטלטל אפילו אבן קטנה, וכן תירגם אונקלוס [ויקרא כ"ג] שבתון ניחא כלומר שינוח, וכן [שם כ"ה] שבת שבתון יהיה לארץ שבת של מנוחה שתנוח הארץ שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל, וזהו מה שדרשו בזו הבריתא במכילתא שאין בחולו של מועד משום שבות, וזהו מן התורה, שאילו מדבריהם כל דבר שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה [מו"ק י"ב ע"א] שאפילו בשבות דאמירה החמירו בו, וענין זה הגון ומתוקן מאד.
הרי פירשנו מן הפסוק הזה שתי מלות שביעי ושבתון, עכשיו נפרש זכרון תרועה. כתב רש"י ז"ל בפירושי החומש זכרון תרועה פסוקי זכרון ופסוקי שופרות לזכור להם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל, זהו לשונו, ואם כן צריך היה שיביא גם פסוקי המלכיות מן המדרש שלא יתכן בשום ענין שיזכיר הכתוב פסוקי זכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכיות, ורבותינו ז"ל כבר דרשו את כולם מפסוק [במדבר י'] והיו להם לזכרון לפני אלהיכם שאין ת"ל אני ה' אלהיכם ומה ת"ל אני ה' אלהיכם זה בנה אב כל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך להם את המלכיות, כדאיתא בתורת כהנים ובמסכת ראש השנה [ל"ב ע"א], אבל הרב רצה לפרש הפסוק שאמר זכרון תרועה ולא אמר יום תרועה והזכיר זכרונות לזכרון ושופרות לתרועה, וכל זה אינו בא כהוגן שכל אלו הדברים אסמכתא בעלמא הם שאין קריאת הפסוקים מן התורה כלל אלא מדברי סופרים הן, ומפורש אמרו בגמרא [ל"ד ע"ב] הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן, לא צריכא דאע"ג דהא ודאי והא ספק, אבל הרב אינו מדקדק כל כך בפירושי החומש וכותב האסמכתות כמו שמוצא אותם בספרא ובספרי ובמכילתא.
וכן כתב [ויקרא כ"ה] ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחודש אם כן מה ת"ל בעשור לחודש אלא תקיעת בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד, ואלו הבריתות מטעות שהן אסמכתות שהרי מפורש בגמרא בפ' בתרא דראש השנה [כ"ט ע"ב] כי התקיעות כולם של ראש השנה ושל יום הכיפורים נעשות היו בשבת, ואפילו של רשות מותרת בשבת לפי שהיא חכמה ואינה מלאכה, ותוקעין היו בדין תורה בשבת של ראש השנה ושל יום הכיפורים בכל מקום, וענין התקיעה בב"ד תקנת רבן יוחנן בן זכאי היתה לאחר החרבן לפי שגזרו בה מפני שהכל חייבין בתקיעות וכו', והתיר רבן יוחנן בן זכאי בב"ד מפני שאימת ב"ד עליהם, ואין לכל זה ענין בעיקר הכתוב כלל, ומה שהזכירו תקיעת בעשור דוחה שבת נמי לאו דוקא, אלא בא לומר שהיא נעשית בכל יום הכיפורים, כי הדחיה ביום הכיפורים שחל להיות בשבת ושחל להיות בחול אחת היא, שיום הכיפורים כשבת לכל מלאכה בין להוצאה בין לכל המלאכות, כדאמרי' [יומא ס"ו ע"ב] עירוב הוצאה לשבת ועירוב הוצאה ליום הכיפורים.
אבל פירוש זכרון תרועה כמו יום תרועה יהיה לכם, אמר הכתוב שיהיה לנו היום הזה שבתון ויהיה לנו זכרון תרועה שנריע בו ונזכר לפני השם, כענין שנאמר להלן [במדבר י'] ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו' והיו לכם לזכרון וגו'.
והנה לא נתפרש בתורה התרועה הזאת במה תהיה אם בשופר אם בחצוצרות, וכן לא פירש טעם המצוה הזאת למה התרועה ולא נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קודש כמו שהזכרתי למעלה, אבל מפני שקראו הכתוב יום זכרון ומפני שהוא בחדשו של יום הכיפורים בראש החדש, ירמוז שבו יהיה דין לפני הקב"ה כי בם ידין עמים, בראש השנה יזכור יצוריו וישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו ויכפר על השבים, כי הזכרון יאמרו אותו הכתובים על הדין בנשפטים, כמו [יחזקאל י"ח] כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו, כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה, [תהלים כ"ה] חטאות נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכור לי אתה, [יחזקאל כ"א] יען הזכרכם בכף תתפשו, והוא מזכיר עון להתפש, כולם על שעת הדין, וכן [נחמיה ה'] זכרה לי אלהים לטובה ואל תמח חסדי
